סופרוומן מבשלת חתול
משסוף סוף הגעתי לניו-יורק נתגלגלה לשם עימדי אחייניתי האהובה דפנה שבדיוק השתחררה מצה"ל ונחתה בתפוח הגדול מספר ימים לפני. עם בואי סיפרו לי היא ולילוש, חברתו של בני, כי כששמעה יוהאנה, חברתם, שאימו של בן מגיעה אמרה: "איזה כיף, עכשיו היא תבשל לכם אוכל טעים". הביטו דפנה ולילוש זו בזו וגעו בצחוק גדול שהבהיר ליוהאנה כי טעות מוחלטת בידה. ומיד הסבירה לה אחייניתי את היתרון היחסי שלי, שלא שכן במטבח, והתבטא במשפט בו ציידתי אותה, כמו גם את בני בכל פעם שיצאו מהבית לאחת מהרפקאותיהם – "אל תעשו שום דבר שאני לא הייתי עושה". מה שאיפשר לה, לדעתה, לעשות – הכל. ובכל זאת, פטורה בלא כלום אי אפשר. לא תאמינו מי עוד הגיע איתי לניו יורק. אלי, בעלי עליו השלום. כן, גם אני הופתעתי למצוא אותו במטבח הזעיר מרחק ימים ואוקינוסים מהארץ. אדייק ואומר שלא הוא עצמו בא, אלא העדרותו, אי נוכחותו היא שהגיחה פתאום משומקום ואירחה לי לחברה, הריק שבאי קיומו דוקא בסצנה ביתית פשוטה וחמימה ובלתי מיוחדת. בכיתי מרות לתוך המרק את ההחמצה הגדולה, את הצער על הוויתור שלו כאשר לא ראה מוצא אלא הדרך שבחר בה, שנדחק אליה. את האושר המפוספס של סיר מרק עוף ריחני חהמתבשל עבור הילדים. זה הכל. לא צריך יותר. המרק, כצפוי, יצא מעט מלוח, אבל טעים. מאד. |
איך ידעתי שה"לְבַד" התרגל אלי
סופשבוע של חג סוכות על שפת הים בקיבוץ נחשולים. מעוגנת, באופן רופף, בתוך קבוצת חברים עתיקה, זוגית להפליא ושמרנית למדי. מרביתם יזדעזעו (קלות) כשאפטיר את סיסמתי המשחררת - "על הזין של רוחמה". אבל חברים. טובים. תומכים כשצריך, ומשאירים את המרחב כשצריך, ללא גינוי. באחת מארוחות הבוקר השופעות בחדר האוכל ישב מולי הזוג חסון. הטלפון של דבורה צלצל. היא ענתה. לידה, בעלה, דוד, היטה אוזן לשיחה. אני הייתי מושקעת עמוק בפרוסת חלבה עבה, שהשתרעה לה על גבי מחצית לחמניה מתוקה, מרוחה בחמאה. לא שתי לבי למאומה, מלבד טעם גן עדן בפי. כשהסתיימה השיחה גחן דוד לעבר דבורה ושאל אותה בהתענינות: "מי זה היה?" "מהעבודה", הסבירה דבורה. "מה הם רצו" שאל דוד? ודבורה ענתה. ודוד שאל, ודבורה ענתה. וכך הלכו הדיבורים והתמשכו להם בשקט, בעדינות. ולמרות החלבה האלוהית הייתה לי הרגשה מוזרה. פשוט מוזרה. שאלתי את עצמי – מה משונה לי בשיחת החולין הקטנה הזאת בין בני זוג? ופתאום התברר לי שמה שהיה משונה לי זו ההתעניינות של דוד, האכפתיות, ההתמצאות שלו בכל פרטי חיי העבודה של אשתו - מיהם חבריה, מה עושה כל אחד מהם, מה היא עושה, מה הוא, דוד, חושב שכדאי לה לעשות במקרה בגללו טלפנו אליה. וגם, הסבלנות של דבורה להסביר לו, להקשיב לעצותיו, וללבן איתו את דעתה. שום דבר דרמטי לא היה שם. רק שיחה שקטה. שכחתי שיש כזה דבר. שאפשר ככה. ואז קלטתי כמה התרגלתי להיות לבד. אבדה האינטימיות הקטנה, החמימה, בין גבר לאישה הרקומים בתַח עדין אחד לחיי השני. תָחֵי חיי נפרמו, למען האמת, עוד לפני מותו של בעלי. ונזכרתי מתי הבנתי שהאדם נולד לבד ומת לבד. הייתי בת עשרים ושלוש, איבדתי את התינוק הראשון שלנו. שכבתי בבית החולים, שעות הביקור הסתיימו, האורחים הצטוו לעזוב ובעלי הצטרף לחברים לצפות בלהיט האסונות של אז - "המגדל הלוהט". באופן רגיש ומתחשב הניח אותי צוות בית החולים בחדר אחד עם אישה שילדה באותו יום. היא הייתה מאושרת. אני שכבתי בחושך, בשקט, ולפתע היכתה בי ההכרה שהאדם נולד לבד, חי לבד עם גופו, ומת לבד. כל השאר – הוא חסד. אבל החיים היו זקוקים לאשליה המתוקה. הנחתי את ההבנה הזאת בצד, ושכחתי אותה. לא לגמרי. הידיעה הייתה שתולה בקוד שלי, חבויה עמוק, אבל שָם. במהלך השנים, מפעם צפה ועלתה לפני השטח, סימנה את עצמה לתזכורת, וצללה בחזרה. ובכל זאת. כעת נדהמתי בעיקר לראות את חוסר הצורך שלי לשתף. זמן מה אחרי מותו, כששתלתי פרחים בגינה, נתקפתי רצון עז לדבר את זה למישהו שיבין, שישמח איתי. כמובן שתמיד יש את סבתא נוקי לספר לה. אבל זה לא אותו דבר. הוא היה חסר. האינטימיות שבינו לבינה. והיום, אני עושה פליק פלאק כפול לאחור, ממשיכה בסיבוב בורג מלהיב, נוחתת באלגנטיות (או שלא) על שתי רגלי, ואין לי הצורך לספר לאיש. אבד הרצון לחלוק. אחת החברות תמהה כשהגעתי לשפת הים נושאת כיסא ושמשיה משלי. לא סמכתי על הקיבוץ. בלי לחשוב פעמיים שמעתי את עצמי עונה לה שהפכתי ל"משק אוטרקי", לא רוצה להיות תלויה באף אחד. ואולי לא? הנה, אני כותבת את הרשימה הזאת, ושולחת לכם. אינטימיות וירטואלית של ימי האינטרנט. זה לא זה. אבל זה מה שמתאים. עכשיו. וכשיגיע הדבר האמיתי הוא יפגוש מקום מלא, שיודע להיות לבד, אבל גם מוכן להעריך מתנה נדירה שהחיים נותנים, בלי להיבלע בתוכה. בלי לשאוב ובלי להישאב לתוך הבור השחור של חרדה ופחד מהבדידות. וכל המחשבות האלו בחדר האוכל של נחשולים, עם החלבה והחמאה המסייעת לה להחליק בגרון, והחברים מסביב. והים, תמיד הים.
© נעמי ר. עזר |
עֲלִילוֹתַי הַסֶלוּלָרִיוֹת - הַרְפַּתְקָאָה בְּהֶמְשֶכִים, פֶּרֶק ב' אוֹ – פִּתְרוֹן בְּעָיוֹת מוּל חֶבְרַת עָנָק בְּעִידָן הַדֶמוֹקְרַטִיָה הַאִינְטֶרְנֶטִית וְ"חֲוָוַית הַלָקוֹח" שעות מספר לאחר שנקלעתי למבוי סתום מול אנשי המכירות של חברת פלאפון, בנסיוני לחזור לחיקה של חברת אורנג' ממנה ערקתי בפזיזות, התקררה עלי דעתי. הזעם נבע מחוסר האונים מול מערכת חסרת פנים. עמידה מול חומה, והחיפוש שלי אחר פתח דרכו אפשר לחדור ולמצוא שם בן/בת אדם. היות וחלק עצום מחיי נלקח ממני, שלא בהסכמתי, ואני מכירה היטב את התחושה של הטחת הראש בכותל, אני משתדלת מאד להימנע ממצבים כאלו, כל עוד אני יכולה. לא תמיד אני מצליחה. הייתה הפעם ההיא למשל, שהלמתי בקיר בצד החיצוני של כף ידי הפתוחה, וסדקתי את עצם כף היד. אני כבר לא זוכרת מה הרגיז אותי כל כך, אבל אני זוכרת היטב את הכאב שנשאר זמן רב. מאז, אני לא חובטת בקירות, בטח לא בראשי. מאוחר בלילה שכך הקצף. התחלתי לחשוב בקור רוח. חשבתי שמוכרחה להיות דרך להגיע למנהלים הבכירים בחברה. והמשך המעשה הוא: 1. הקשתי בגוגל "פלאפון מנכ"ל". מיד עלה קו ישיר למנכ"ל, מר גיל שרון, ובו הוזמנתי לחלוק איתו את חווית הלקוח. 2. נוּ נוּ. מיד צירפתי לינק לפוסט הקודם והזועם, ושלחתי. מיד אחר כך חזר אלי אישור אוטומטי של המערכת, שהבטיחה לטפל בהקדם בענין.הלכתי לישון מאד מרוצה מעצמי. 3. למחרת בערב, עדיין חסר לי קול פלאפוני אנושי. הקשתי בגוגל "פלאפון דוברת". מעשה ניסים – מיד הופיע על המסך שמה של הדוברת, נוי קדם, ומספר הטלפון שלה. (מעניין אם הוריה, שאני מניחה שנתנו לה את שמה, ידעו שהיא תהיה דוברת פלאפון, והעניקו לה שם יצוגי להפליא.) 4. צלצלתי לגב' קדם. מיד ענתה לי אישה צעירה חביבה וענינית. שלחתי לה את הפוסט בקפה. כשכתבתי אותו לא חשבתי שהוא ישרת אותי טוב כל כך. 5. נוי חזרה אלי והבטיחה לברר. 6. למחרת בבוקר קיבלתי שיחת טלפון ממגי, קשרי לקוחות פלאפון. היא אישרה מיד את ביטול העיסקה. אחר כך צלצלה נוי, והתענינה אם הכל הסתדר. אישרתי לה. 7. הלכתי לפלאפון סגולה. חיכיתי שעתיים בתור. בינתיים אכלתי עסקית בגאיה, קיש בטטה וסלט קטן. וקניתי מצעים בפריד. 8. פקידה נעימה ביצעה את הביטול. למותר לציין שבדרך נעלמו לי הדיסק והכבל שמקשרים בין הטלפון הנייד למחשב. חוייבתי ב -40 שקלים (מחיר פיזור הנפש. הוגן). סך זמן שהייה עם הפקידה – 20 דקות. 9. מה שהכי מצא חן בעיני בכל ההתנהלות היה שלא השתמשתי בפרוטקציה. לא מחמת צדיקות, פשוט אין לי קשרים שם. ובכל זאת הנושא נפתר בתוך תהליך עבודה "רגיל" בחברה. לא יודעת איך "מסעודה משדרות" הייתה מטפלת בענין. אבל חלק ניכר מהאוכלוסייה יכול ללכת בדרך בה הלכתי, ולמצוא אנשים שתפקידם להקשיב ולחשוב. 10. צלצלתי לאורן אורנג' הישר לחדר הלידה. בדיוק נולד לו בנו הבכור. איחלתי לו מזל טוב וביקשתי שיחברו אותי מחדש. הובטח שלי שאחובר תוך שלוש שעות. עד אז – אני אוכל לחייג מהנייד של אורנג'. אותי אי אפשר יהיה להשיג. כמו דני דין, המתקשר ואינו מִתקוּשר. הוגן. 11. כל המצלצל למספר הנייד שלי שמע הודעה חברת פלאפון כי הטלפון אינו מחובר. 12. הגעתי לביתי. (הטלפון של בזק) לא חדל מצלצל. כולם חיפשו אותי בבית. זה עצבן אותי נורא. לא יודעת למה. 13. אחרי 5 שעות הנייד עדיין לא שב לתחייה. מאורנג' הודיעו שלי שלמחרת בשעה 11:30 בדיוק, הטלפון יפעל. 14. למחרת (שזה היום) בדיוק ב - 11:30, התישבתי מול הנייד האורנג'י, לבושה במיטב מחלצותי, רועדת מהתרגשות. ובאמת קרה משהו. מאותו רגע כל מי שצלצל אלי שמע צליל תפוס, ואילו אני – כבר לא יכולתי לחייג מהמכשיר. זה לא הרגיש כמו התקדמות בכיוון המיוחל –אחד מכשיר טלפון נייד שמיש, שמקבל שיחות, וגם אפשר אפילו להתקשר ממנו. זה הכל. 15. חיכיתי שעתיים. המכשיר לא התאושש. 16. צלצלתי לאורן אורנג' שבדיוק הוציא מבית החולים את התינוק עם סבתא שלו (של התינוק אני חושבת). הוא הבטיח לחבר אותי מיד. 17. חלפו שעתיים נוספות. כלום. 18. פשטתי את בגדי החג שלי ולבשתי טרנינג. 19. התיישבתי מול המחשב ובכיתי קצת. 20. אני יודעת שזה טיפשי. אני יודעת שלא צריך לקחת ללב שטות כזאת. אבל רק לחשוב ששבוע עבודה הלך לי על השטות הזאת. 21. צלצלתי שוב לאורן אורנג'. ענה לי התינוק החדש. הוא אמר לי לסגור את הנייד ולהדליק אותו שוב. 22. סגרתי והדלקתי. ובהשראה פתאומית גם כיביתי את המכשיר הישן שהיה פתוח במקביל לחדש. 23. קיבלתי שיחת טלפון לנייד מסבתא נוקי שהתקשרה כדי לדווח לי שבזה הרגע היא וסבא עוזי, סיימו להשתטח על קברו של רבי מאיר בעל הנס, בטבריה. הם חשבו שרק מישהו בסדר גודל שלו יוכל לעזור לי. 24. הכל קשרים. רבי מאיר בעל הנס הפעיל את המכשיר. עובדה. קיבלתי שיחה מסבתא נוקי. 25. אני חושבת שהתקלה הייתה בגללי. לפחות חלקה. 26. נזפתי בעצמי. 27. חלק עצום ממספרי הטלפון שהיו שמורים במכשיר – נעלם במעברים בין החברות והמכשירים. אני עייפה נורא. לא מסוגלת לראות אולם סלולרי נוסף. אני מוותרת. לפיכך, אני מפצירה בידידותי וידידי למחול לי על הנתק שחל בקשרים בינינו. פשוט אין לי המספרים. צלצלו (אם המכשיר תקין) ואשמור את המספר שלכם. מי שיתעקש עלי – יזכה בסוף. אבל ראבאק – תגידו את השם שלכם. נומיקן ©. נעמי ר. עזר
|
מאוֹרנג' לְפֶלֶאפוֹן וּבַחֲזָרָה – כָּמָה פָּשוּט, אַך בִּלְתִי אֶפְשָרִי הייתי בטוחה שהרשימה הזאת תספר על הרפתקאותי בשגרירות בתור לקבלת הויזה. אבל למעט העובדה, הלא מפתיעה, שהגעתי עם הטופס הלא נכון, "מה רשום כאן"? הצביע האחראי על ראש הדף אותו מילאתי והדפסתי. "לא להדפסה" היה רשום שם. "זאת נרדמה בשעור" הפטיר לעבר חברו בזלזול. וחשבתי לעצמי, באמת, איך יתכן שכל החיים הייתי תלמידה מצטיינת? למעט העובדה הזאת לא נרשמו אירועים חריגים. קיבלתי טופס חליפי אותו מלאתי בקפידה בכתב ידי המוזר / מפוזר, כשלשוני משתרבבת בין שיני מרוב מאמץ אינטלקטואלי. עמדתי בתור. הסברתי לקונסולית שכל חיי כאן, וקרוב לוודאי שמותי גם. הויזה אושרה. אבל אני חייבת לספר על מאבק מרתק שאני מנהלת בשבועיים האחרונים. שנים רבות אני מנויה של אורנג'. לא היו לי טענות, למעט העובדה שהייתי על תכנית יקרה מאד ולא הצלחתי לשפר אותה באופן משמעותי. עדיין, לא עשיתי כלום, אני שונאת, אבל ממש שונאת, לעמוד בתור. בכל אופן, בחודשים האחרונים הטלפון שלי נפל והתפרק כמעט מדי יום, והחל לסבך את מערכות היחסים שלי כיוון שסיגל לעצמו מנהג מגונה - לכבות את עצמו באמצע השיחה, ועכשיו – לכי תסבירי. בקיצור - לא הייתה לי ברירה. ובדיוק אז, כשהבנתי שאצטרך לעמוד בתור, ולרכוש מכשיר חדש, ולנסות להבין את ההסבר של נציג המכירות בבליל המהומה (המסודרת כמובן) של אולם השרות של אורנג' בסיינט לוצ'יה, בדיוק ברגע זה התקשרו אלי מפלאפון והציעו שנציג מכירות שלהם יבוא לביתי. לא אצטרך לעמוד בתור, לא אצטרך לבטל את המנוי באורנג' – הוא יעשה עבורי הכל. ממש התערבות אלוהית. ידעתי שזה טוב מכדי להיות אמיתי. אבל היה נעים להאמין. הסכמתי. עלי לציין, ששי בני (הארצישראלי), התחנן בפני, ובקש, שבכל פעם שאתקף גחמה זו או אחרת, אתקשר להתיעץ איתו. לשנייה אחת, אמר, רק אחת. אבל אני זו אני. והילד שלי יכול להחליף הכל, חוץ מאמא שלו. להלן פירוט האירועים בעקבות החלטתי הפזיזה לחסוך עמידה בתור ולעבור מאורנג' לפלאפון: 1. שרון פלאפון הגיע, הבטיחני נאמנה כי לא יהיה לי שיג ושיח עם החברה, הוא יטפל בכל משאלותי, והציע עסקה טובה מזו שהייתה לי באורנג'. הסכמתי. חתמתי. לקחתי מכשיר חדש שהתחבב עלי מהנקישה הראשונה. 2. נזפתי בעצמי על שהייתי קטנת אמונה. 3. הלכתי לתחנת השירות של פלאפון בסיינט לוצ'יה כדי להעביר את הזכרונות. התור היה מבולגן, כיוון שמשום מה בפלאפון החליטו שלביצוע פעולות מסוימות אין צורך בחלוקת מספרים. לפיכך נוצרה שם התגודדות ישראלית טיפוסית של כל עם ישראל. כשהגיע תורי נאמר לי שאי אפשר להעתיק את הזכרונות. נתקפתי היסטריה (בשלב זה מוסווית). התעקשתי. העתיקו את הזכרונות.
מספר ימים לאחר כתיבת פוסט זה - צל"ש לפלאפון על טיפול מהיר ויעיל בפיקוחה של נוי קדם, הדוברת, הזמינה לכל כאשר מקישים - דוברת פלאפון, בגוגל. וכן מנכ"ל פלאפון - גיל שרון, שוב, מקישים בגוגל מנכ"ל פלאפון, ומקבלים את כתובת המייל שלו, קו פתוח ל"חווית הלקוח". התודה להם. פרטים - בפוסט הבא שיכתב יותר מאוחר, כשאחזור מפילאטיס, עם בטן מוצקה לתפארת. והנה הפוסט "הבא" הנ"ל: |