סופרוומן מבשלת חתול

משסוף סוף הגעתי לניו-יורק נתגלגלה לשם עימדי אחייניתי האהובה דפנה שבדיוק השתחררה מצה"ל ונחתה בתפוח הגדול מספר ימים לפני. עם בואי סיפרו לי היא ולילוש, חברתו של בני, כי כששמעה יוהאנה, חברתם, שאימו של בן מגיעה אמרה: "איזה כיף, עכשיו היא תבשל לכם אוכל טעים". הביטו דפנה ולילוש זו בזו וגעו בצחוק גדול שהבהיר ליוהאנה כי טעות מוחלטת בידה. ומיד הסבירה לה אחייניתי את היתרון היחסי שלי, שלא שכן במטבח, והתבטא במשפט בו ציידתי אותה, כמו גם את בני בכל פעם שיצאו מהבית לאחת מהרפקאותיהם – "אל תעשו שום דבר שאני לא הייתי עושה". מה שאיפשר לה, לדעתה, לעשות – הכל.
צחקתי יחד איתן. אולם, עם בואה של היעפת, כשתהעוררתי לפנות בוקר, התעוררו חושי האימהיים הבסיסיים וחשבתי – בעצם למה שלא אבשל?
הייתי בת עשרים כשהתחתנתי, אנציקלופדיה מהלכת על שתיים, אבל מימי לא שלקתי ביצה. שום כלום. לא התענינתי במטבח, ואימי, שהבינה כי לא על הדרך הזו תהא תפארתי, שחררה אותי ממטלה זו. וכך קרה ששבועות אחרי נישואי קניתי בסופרמרקט מעיים ממולאים, שהיו אמורים להצטרף לסיר חמין ולהתבשל לפחות שתיים עשרה שעות. את זה כמובן לא ידעתי. האטריה הלבנה כבירת המימדים עשתה עלי רושם  עצום והגם שאז זה עדיין לא נדרש,  חשבתי שתפרוץ דרכים חדשות לליבו של בעלי הטרי. החלטתי שהיא יצור שמגיע לו טיפול שבין אטריה לנקניקיה, ואטריות ונקניקיות כבר ידעתי לבשל. השלכתי את נקניקית הענקים לסיר מים רותחים ושליתי אותה לאחר עשרים דקות. התאכזבתי על שלא הפכה שחומה וסקסית כמו בתמונה על האריזה, אבל זה לא הפריע לי להניח אותה אותה בגאוה רבה בצלחתו של בעלי, מגולגלת סביב עצמה כחילזון. ממש הגשה יפה. הלה שאל אותי בתימהון מהול בדאגה – מה זה? מעיים ממולאים, עניתי, מלאת סיפוק.
טוב, הוא נורא אהב אותי אז. וזה הספיק.
הצחוקים שהסיפור הזה קצר בין החבר'ה בימי שישי הכניסו אותי לאמביציה זועמת.תוך שנה ביססתי  מעמד של סופרוומן לומדת, עובדת ועקרת בית ומארחת למופת – כולל בישול ואפיה של רות סירקיס כולה, על כרעיה ועוגותיה. לקח לי הרבה יותר שנים להבין את הנזק שהבאתי על עצמי ועוד כמה שנים להיפטר מחובותיה של סופרוומן ולהחיל את עקרון הבחירה גם בתחומים אלו.
וכך, בבוקר יום שישי יצאו כולם לעיסוקיהם ואני נשארתי עם וויסקי החתול, שכמו מרבית הזכרים, היה בטוח שכל המהומה היא לכבודו. מצאתי את עצמי במטבח קטנטן בברוקלין, שדמה באופן מפתיע למטבח הראשון שלי בשכונת נוה שאנן בחיפה. אלא שכעת נוסף לי איבר חדש בדמותו של גור חתולים ג'ינג'י שהיה עסוק כל הזמן בנסיון ליפול לתוך סיר בו התבשל מרק העוף ואחר כך התעקש להתלוות אל דג הסלמון הורדרד ולשייט איתו לתוך התנור החם, וכשקצצתי בצל לטגן בו אורז בכורכום היה בטוח שכל הנקישות האלו הן משחק שהמצאתי עבורו. למשך כמה שעות הפכתי לטבחת מלהטטת בין סירי התבשילים לבין גור חתולים אחד מאושר ושובב ואדום זנב.

ובכל זאת, פטורה בלא כלום אי אפשר. לא תאמינו מי עוד הגיע איתי לניו יורק. אלי, בעלי עליו השלום. כן, גם אני הופתעתי למצוא אותו במטבח הזעיר מרחק ימים ואוקינוסים מהארץ. אדייק ואומר שלא הוא עצמו בא, אלא העדרותו, אי נוכחותו היא שהגיחה פתאום משומקום ואירחה לי לחברה, הריק שבאי קיומו דוקא בסצנה ביתית פשוטה וחמימה ובלתי מיוחדת. בכיתי מרות לתוך המרק את ההחמצה הגדולה, את הצער על הוויתור שלו כאשר לא ראה מוצא אלא הדרך שבחר בה, שנדחק אליה. את האושר המפוספס של סיר מרק עוף ריחני חהמתבשל עבור הילדים. זה הכל. לא צריך יותר.

המרק, כצפוי, יצא מעט מלוח, אבל טעים. מאד.
 ©נעמי ר. עזר.

עֲלִילוֹתַי הַסֶלוּלָרִיוֹת - הַרְפַּתְקָאָה בְּהֶמְשֶכִים, פֶּרֶק ב'

אוֹ –

פִּתְרוֹן בְּעָיוֹת מוּל חֶבְרַת עָנָק בְּעִידָן הַדֶמוֹקְרַטִיָה הַאִינְטֶרְנֶטִית וְ"חֲוָוַית הַלָקוֹח"

שעות מספר לאחר שנקלעתי למבוי סתום מול אנשי המכירות של חברת פלאפון, בנסיוני לחזור לחיקה של חברת אורנג' ממנה ערקתי בפזיזות, התקררה עלי דעתי.

הזעם נבע מחוסר האונים מול מערכת חסרת פנים. עמידה מול חומה, והחיפוש שלי אחר פתח דרכו אפשר לחדור ולמצוא שם בן/בת אדם.  

היות וחלק עצום מחיי נלקח ממני, שלא בהסכמתי, ואני מכירה היטב את התחושה של הטחת הראש בכותל, אני משתדלת מאד להימנע ממצבים כאלו, כל עוד אני יכולה. לא תמיד אני  מצליחה. הייתה הפעם ההיא למשל, שהלמתי בקיר בצד החיצוני של כף ידי הפתוחה, וסדקתי את עצם כף היד. אני כבר לא זוכרת מה הרגיז אותי כל כך, אבל אני זוכרת היטב את הכאב שנשאר זמן רב. מאז, אני לא חובטת בקירות, בטח לא בראשי.

מאוחר בלילה שכך הקצף. התחלתי לחשוב בקור רוח.

חשבתי שמוכרחה להיות דרך להגיע למנהלים הבכירים בחברה.

והמשך המעשה הוא:

מאוֹרנג' לְפֶלֶאפוֹן וּבַחֲזָרָה – כָּמָה פָּשוּט, אַך בִּלְתִי אֶפְשָרִי

הייתי בטוחה שהרשימה הזאת תספר על הרפתקאותי בשגרירות בתור לקבלת הויזה. אבל למעט העובדה, הלא מפתיעה, שהגעתי עם הטופס הלא נכון, "מה רשום כאן"? הצביע האחראי על ראש הדף אותו מילאתי והדפסתי. "לא להדפסה" היה רשום שם. "זאת נרדמה בשעור" הפטיר לעבר חברו בזלזול. וחשבתי לעצמי, באמת, איך יתכן שכל החיים הייתי תלמידה מצטיינת? למעט העובדה הזאת לא נרשמו אירועים חריגים. קיבלתי טופס חליפי אותו מלאתי בקפידה בכתב ידי המוזר / מפוזר, כשלשוני משתרבבת בין שיני מרוב מאמץ אינטלקטואלי. עמדתי בתור. הסברתי לקונסולית שכל חיי כאן, וקרוב לוודאי שמותי גם. הויזה אושרה.

אבל אני חייבת לספר על מאבק מרתק שאני מנהלת בשבועיים האחרונים.

שנים רבות אני מנויה של אורנג'. לא היו לי טענות, למעט העובדה שהייתי על תכנית יקרה מאד ולא הצלחתי לשפר אותה באופן משמעותי. עדיין, לא עשיתי כלום, אני שונאת, אבל ממש שונאת, לעמוד בתור. בכל אופן, בחודשים האחרונים הטלפון שלי נפל והתפרק כמעט מדי יום, והחל לסבך את מערכות היחסים שלי כיוון שסיגל לעצמו מנהג מגונה - לכבות את עצמו באמצע השיחה, ועכשיו – לכי תסבירי. בקיצור - לא הייתה לי ברירה. ובדיוק אז, כשהבנתי שאצטרך לעמוד בתור, ולרכוש מכשיר חדש, ולנסות להבין את ההסבר של נציג המכירות בבליל המהומה (המסודרת כמובן) של אולם השרות של אורנג' בסיינט לוצ'יה, בדיוק ברגע זה התקשרו אלי מפלאפון והציעו שנציג מכירות שלהם יבוא לביתי. לא אצטרך לעמוד בתור, לא אצטרך לבטל את המנוי באורנג' – הוא יעשה עבורי הכל. ממש התערבות אלוהית.

ידעתי שזה טוב מכדי להיות אמיתי.

אבל היה נעים להאמין.

הסכמתי.

עלי לציין, ששי בני (הארצישראלי), התחנן בפני, ובקש, שבכל פעם שאתקף גחמה זו או אחרת, אתקשר להתיעץ איתו. לשנייה אחת, אמר, רק אחת.

אבל אני זו אני.

והילד שלי יכול להחליף הכל, חוץ מאמא שלו.

להלן פירוט האירועים בעקבות החלטתי הפזיזה לחסוך עמידה בתור ולעבור מאורנג' לפלאפון:

1.      שרון פלאפון הגיע, הבטיחני נאמנה כי לא יהיה לי שיג ושיח עם החברה, הוא יטפל בכל משאלותי, והציע עסקה  טובה מזו שהייתה לי באורנג'. הסכמתי. חתמתי. לקחתי מכשיר חדש שהתחבב עלי מהנקישה הראשונה. 2.      נזפתי בעצמי על שהייתי קטנת אמונה. 3.      הלכתי לתחנת השירות של פלאפון בסיינט לוצ'יה כדי להעביר את הזכרונות. התור היה מבולגן, כיוון שמשום מה בפלאפון החליטו שלביצוע פעולות מסוימות אין צורך בחלוקת מספרים. לפיכך נוצרה שם התגודדות ישראלית טיפוסית של כל עם ישראל. כשהגיע תורי נאמר לי שאי אפשר להעתיק את הזכרונות. נתקפתי היסטריה (בשלב זה מוסווית). התעקשתי. העתיקו את הזכרונות.
ביליתי בתור – שעתיים של עצבנות, לא כולל נסיעה הלוך חזור. 4.      התחלתי להרגיש שעשיתי טעות. 5.      שרון פלאפון היה צריך לחזור אלי למחרת להשאיר אצלי את טפסי ההצטרפות. זה לא קרה. 6.      צלצלתי לשרון פלאפון. הוא לא ענה לי. 7.      צלצלתי לשרון פלאפון. הוא לא ענה לי. 8.      המשכתי להרגיש שעשיתי טעות. 9.      מרב משימור לקוחות אורנג' התקשרה אלי והציעה עיסקה טובה יותר. 10.  החלטתי לחזור לאורנג'. הם אמרו לי שהחוק לצידי, אבל שאתכונן לכך שפלאפון יעשו לי בעיות. 11.  התכוננתי. 12.  צלצלתי לשרון פלאפון. הוא לא ענה לי. 13.  שאלתי את מרב שימור לקוחות אורנג' מה לעשות. היא אמרה שאני חייבת להגיע לתחנת שירות של פלאפון להחזיר את המכשיר. 14.  הלכתי לתחנת שירות של פלאפון בסיינט לוצ'יה. הם אמרו שהם רק מוכרים ומתקנים. כדי להחזיר מכשיר ולבטל מנוי עלי להגיע לתחנת השירות בסגולה.
עלי לציין כי זה התרחש באחר הצהריים של היום בו הייתי אמורה לטוס לניו-יורק (ראה פוסט קודם – איך לא טסתי לניו-יורק). יש לזכור כי בשלב זה עדיין התכוננתי לטוס עוד כמה שעות. וכבר הייתי עצבנית. 15.  נסעתי לסגולה. האיש שמחלק את התורים בכניסה, עיווה פניו בכעס כששמע את משאלתי לעזוב את פלאפון והודיע לי שיש תור ארוך. יתמזל מזלי אם אתקבל עוד שעתיים. חכיתי קרוב לשעה. החלטתי שלא שווה לפספס את הטיסה וחזרתי לביתי. 16.  לא טסתי (ראה פוסט קודם – איך לא טסתי לניו-יורק). 17.  נסעתי שוב לתחנת השירות בסגולה. חיכיתי בתור שעתיים. כששמע את בקשתי החל נציג המכירות לצלצל לכל העולם ואשתו. (כנראה שזה ממש ארוע חריג שלקוח מבקש להתחרט על הצטרפותו). אחרי למעלה מחצי שעה של חיכיון הודיע לי שאינם יכולים לבטל את המנוי כיוון שעשיתי זאת בביתי עם נציג מכירות, ורק הוא יכול לבוא לביתי ולבטל את המנוי. עניתי שכנראה גם הוא יודע את זה כי אינו עונה לטלפונים שלי.
נציג המכירות חיבר אותי עם ערן פלאפון שהוא המנהל של שרון פלאפון. ערן פלאפון הבטיח לי נאמנה ששרון פלאפון יבוא לביתי ויבטל את המנוי. אמרתי לו שאיני מאמינה לו, ושאנחנו קרבים לעבור את השבועיים המוקצבים לי להתחרטות. ערן הרגיע אותי באמרו  - "יש לך את המספר שלי. שרון יגיע אליך ביום ראשון." 18.  הלכתי הבייתה. סקרנית. 19.  יום ראשון, צלצלתי לערן פלאפון, צלצלתי לשרון פלאפון, שרון פלאפון הבטיח שיבוא, שרון פלאפון אמר שהוא בדרך אלי, שרון פלאפון לא הגיע. שרון פלאפון וערן פלאפון הפסיקו לענות לטלפונים שלי. 20.  יום שני הלכתי לחדש את הויזה בשגרירות ארה"ב. חזרתי לביתי.
ואז – שימו לב מה קרה באותה שניה שנכנסתי הבייתה: 21.  בחוץ סופת רעמים וברקים, הבית נעול וסגור, בובה אינה מקדמת את פני ואינה מגיחה משום מקום, גם לא מהמיטה שלי שזה "טאבו" מוחלט שנשבר לרסיסים בחרדת החורף שלה.  אזעקת הבית פועלת, יחד עם הסירנה בראשי, "איפה היא?" 22.  אורן אורנג' מתקשר כדי לומר לי שהם לא יכולים לעזור לי. עלי להגיע למרכז המכירות של פלאפון ולבטל את העיסקה. אני מסבירה לו שהייתי שם כבר שלוש פעמים והם אמרו ......  אין מוצא. 23.  באופן פלאי, שרון, איש המכירות של פלאפון עונה לי. אני שומעת איזו אישה צורחת עליו כמו מטורפת. הרגליים שלי רועדות מזעם. נדמה שלי שהאישה הזאת היא אני.
הוא מבטיח להגיע אלי היום לבטל את העיסקה. 24.  אני יוצאת לחפש את בובה. נוסעת ל"האוליווד" המקום בו היא מתגוררת בהעדרי. בשניה שאני חושבת לעצמי שלו הייתה מגיעה אליהם, היו מודיעים לי  – מתקשר ג'ף. היא שם. בדיוק כשהגעתי לשער.
אולי יש אלוהים? 25.  אני יושבת בסלון מחובקת עם בובה רטובה, מלוכלכת ורועדת מפחד.
אח, לעזאזל עם זה. 26.  אין אלוהים. לא לפלאפון בכל אופן. שרון פלאפון מתקשר. הוא לפני הבית שלי. זה היום ה- 15 לעסקה, ובמוקד לא נותנים לו לבטל את העיסקה. עבר הזמן. נחשו מי צריך לאשר את זה? – ערן פלאפון, כן אותו ערן פלאפון שבשבוע שעבר אמר שאין לי מה לדאוג, שרון פלאפון יגיע אלי בזמן.

מספר ימים לאחר כתיבת פוסט זה - צל"ש לפלאפון על טיפול מהיר ויעיל בפיקוחה של נוי קדם, הדוברת, הזמינה לכל כאשר מקישים - דוברת פלאפון, בגוגל. וכן מנכ"ל פלאפון - גיל שרון, שוב, מקישים בגוגל מנכ"ל פלאפון, ומקבלים את כתובת המייל שלו, קו פתוח ל"חווית הלקוח". 
ללא כל פרוטקציה, זמין לכל אחד, בתנאי כמובן שאת מספיק מתוחכמת להשתמש בגוגל, ובראש שלך.

התודה להם.

פרטים - בפוסט הבא שיכתב יותר מאוחר, כשאחזור מפילאטיס, עם בטן מוצקה לתפארת.

והנה הפוסט "הבא" הנ"ל:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1306996

זהו, עד כאן. המשך יבוא.© נעמי ר. עזר