![]() מלכוד קפקאי במבוכי העירייה - מעשייה אמיתית ביותר לפני כשש שנים התאלמנתי. אחת מהחלטותי הראשונות הייתה לא להפוך לאלמנה במשרה מלאה. זה היה הפוסט הראשון שפרסמתי ב"קפה" . מעולם לא ביקשתי רחמנים או הנחה עקב אלמנותי. השבוע, לראשונה, חרגתי ממנהגי. בפקודת עורך דיני נאלצתי לאוורר את מדי האלמנה השחורים ואת הלך הרוח התואם. זאת בניסיון לקדם את עניני במחלקת הנדסה ידועה לשמצה בעירייה אחת. נזקקתי לאישור כי תשריט הדירה תואם את המציאות. הסברתי לפקידה את בקשתי. היא העוותה את פניה כאילו אני הראשונה בעולם המבקשת בקשה זו ואמרה - אי אפשר. אז אני אצלם, עניתי. בסדר, אמרה הפקידה ותצרפי מכתב מה את מבקשת. כמה זמן ייקח? שאלתי. הפקידה נופפה בידה, מבטלת את שאלתי. המון, זמן, ענתה. כמה זה המון זמן? שאלתי מודאגת. (אני מאד זקוקה לאישור הזה) חודשים, ענתה, הרבה חודשים. הלכתי, צילמתי, כתבתי מכתב וצלצלתי לעורך דיני. תחזרי לשם מחר, הורה לי, ותהיי מסכנה, תבכי, את שומעת? תבכי. זה יכול לעזור. למחרת קמת במצברוח של אלמנה. לבשתי שחורים, לא הסתרקתי ולא התאפרתי. נראיתי נורא וכך גם הרגשתי. לא הצלחתי לשעשע את עצמי באומרי שזה רק משחק ולא יכולתי "לתפוס מרחק" מהתפקיד. חזרתי לפקידת יום אתמול ששבה לעקם פניה, אמרה שאין לה מושג מה לעשות איתי והמליצה שאלך לסגן מנהל המחלקה שישב בחדרון הסמוך ושאג לעברה הוראות בעברית וברוסית מבעד לחלון שנפתח בקיר בין שני החדרים. התיישבתי לפני חדרו של סגן מנהל המחלקה וחיכיתי. הדלת הייתה פתוחה, בפנים התנהלה השיחה הבאה: אזרח: העירייה תבעה אותי. סגן מנהל מחלקה: מה זה עירייה? אני תבעתי אותך. מחלקת פיקוח. אזרח: נכון, אתם תבעתם אותי. הלכנו לבית משפט. בית המשפט קבע שאני זכאי. סגן מנהל מחלקה: זה לא עניני. אזרח: אתה תבעת אותי? סגן מנהל מחלקה: כן. אזרח: שני יהודים אינם מסכימים, הם הולכים לרַבִּי. הרַבִּי החליט שאני צודק, אז עכשיו תן לי בבקשה את האישור. סגן מנהל מחלקה: בחיים אני לא אתן לך את האישור הזה. אני ראיתי בעיניים שלי שפיצלת את הדירה. אני לא אתן לך את האישור. אזרח מנומס: אבל בית המשפט קבע שאני זכאי. סגן מנהל מחלקה: זה לא עניני. אזרח מנומס: אז ענינו של מי זה? סגן מנהל מחלקה: של המחלקה המשפטית. בית משפט זה השפה שלהם. אזרח מנומס: אבל הייתי כבר כמה פעמים במחלקה המשפטית. הם אומרים שאתם צריכים לתת את האישור ואז הם יבצעו. סגן מנהל מחלקה: טוב, זאת הארץ שלך. אני באתי הנה מאוקראינה, זאת לא הארץ שלי. סגן מנהל מחלקה: נוּ נוּ. בשלב זה גופי המבועת החל לשקשק פשוטו כמשמעו, עצמותי רחפו מפחד ומזעם. לא היה לי מושג איך להתנהל במבוך קפקאי כזה. האוויר היה סמיך מרוע. זה לא מעשה חֶלֶם. זה היה רוע. הפקיד ידע היטב מה הוא עושה, וגם האזרח המנומס. התקשיתי לנשום, דמעות תסכול זלגו מעיני. כי הבאת שני עותקים וצריך שלושה. בחיי. ככה הוא אמר. ואז הבנתי שכל עובדי העירייה עוברים קורס "כיצד להתעמר באזרח חסר אונים". כך נוצר אקלים ארגוני שאפילו קפקא היה משתאה להכירו. טוב, אז אני אצלם עותק נוסף, עניתי, צולחת את המלכודת הראשונה אותה כבר הכרתי. כן, אמר, בסדר, זאת לא בעיה, מה הבעיה? כששמע את בקשתי החל גם הוא לנופף בידיו כאילו מעולם לא שמע בקשה כה משונה. עיני מלאו דמעות ואז הסכים לדבר עם עורך דיני. גם לו השיב כי אי אפשר. אין לי מושג. ענה. הפקח אליו נשלחתי דווקא הבין מיד את הנדרש שהוא מעשה של יום ביום וזו בדיוק עבודתה של המחלקה, אלא שהוא שלח אותי למזכירות כדי לקבוע תור לביקור שיקבע לעוד הההההמון חודשים. חזרתי ליבב (זה לא היה קשה, הבעיה התעוררה אחר כך, כשלא יכולתי להפסיק) וציינתי שאני אלמנה מסכנה. מיד פתח הפקח רך הלב את יומנו וקבע ביקור לעוד יומיים. בינתיים חזר האזרח המנומס מביקורו אצל פקיד שאינו קיים בחדר שאינו קיים ואמר שבמחלקה המשפטית לא מאשרים מפני שהפיקוח לא מאשר והוא עומד לתבוע אותם באופן אישי. והרי הכל יכול היה להעשות אחרת. |
22.11.2013
באחד מערבי חמישי הסתובבנו מ.ג., רינה וגדעון (במאי הלהיט החדש, הסרט -"בעקבות שעון השמש") בשוק מחנה יהודה בירושלים. חווית מרנינת עין, לב וכיס. המצרכים הצבעוניים שידרו "אותנטיות" מפתָה. מעברם האחד של הדוכנים ניצבו המוכרים ובסימטאות הקטנות תרו הקונים אחר מבוקשם , כולם עייפים בסוף יום העבודה, ושלא כמונו, תיירי השפלה המציצנים, עבורם אלו החיים עצמם. אחד העוברים ושבים הפטיר – "או שהפירות והירקות כאן יותר יפים או שהתאורה עושה את זה" ונזכרתי בסופו של יום תיירות בּוֹהֵק אחר, בשעת העומס בה ממהרים מיליוני אנשים לחזור לביתם, בלעו אותי קרונותיה האפרוריים של הרכבת התחתית במנהטן. עינַי עדיין נצצו בהבהובי התדרים המטורפים שרטטו משלטי הפרסומת, נוף החיים בניו-יורק. תמונות ענק שקיפות על נחילי המון נְמָלֵי אדם ממשכנן במרומי האולימפוס, אֵלֵי העת החדשה – קלווין קליין, דיזל, גאפ .... מקדש הצרכנות הגדול בעולם. התצלומים חוזרים ומופיעים בתחנות הרכבת ומתנוססים על שערי הכרומו הבוהקים של עיתוני אופנה בהן אוחזות נשים דהויות. איקונות האופנה, מושאי הערצתנו, מוטבעות במוחנו בין אם נרצה ובין אם לא. לפתע התפוגג הציפוי המבריק שכיסה את העולם, עינַי נפקחות ואני מבחינה באנשים הדחוקים בקרון פניהם עייפות, בגדיהם מהוהים. צעירה אפרו אמריקאית דחוסה במכנסי ג'ינס, משמני בשרה לחוצים בחולצת טריקו פשוטה, שערה המקורזל מיושר. שמנוני ונוקשה אבל ישר. צעירה היספאנית בשמלה מנומרת החובקת שֵת עצום ממדים, שדיים כבדות ורגליים שנלקחו מציוריו של בּוּטֶרוֹ. גבר צעיר, פניו מחוטטות, בלוריתו מזדקרת בתסרוקת שנחשבת לאפנתית בקהילה כלשהי (אני מקווה). מתבוננת בצעירים הללו המעבירים חייהם בְּצֵל עולם הזוֹהַר, וחושבת על האומללות האינסופית של הנסיון, העקר לרוב, להתקרב ליְקוּם "אחר" נחשק ומגָרֶה, המונח כה קרוב, כה מפתה, כה אפשרי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כפי שטוען המיתוס האמריקאי שאומץ על ידינו הישראלים שבנינו בעצמנו את ארצנו הקטנטונת והבלתי אפשרית. הכל פתוח. הכל אפשרי. לא חשוב היכן נולדת, לא חשוב למי נולדת, אם אתה מוכשר וחרוץ ותעבוד קשה – תוכל להשיג "את זה". השילוב הקדוש של שאפתנות חריצות והתמדה בדרך המובילה להצלחה כבירה, רצוי אינסטנט. ופה ושם מישהו אכן מצליח ונותן תקווה לכולם, להמשיך במרוץ במסלול האומללות של החברה המערבית הנאורה, הפתוחה והדמוקרטית בה יש שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לכולם בלי הבדל דת גזע מין וגיל. כפי שאמר וולט דיסני "אם אתה יכול לדמיין את זה תוכל גם לעשות את זה." ובתמונה – מתי גרינברג ואנוכי אוחזים בספר האמן שיצר לאחרונה – "רישומי הכנה להגדת בצלאל - Selected drawings of the Haggadah". "הגדת בצלאל" יצאה לאור בשנת 1984 והיא נחשבת לאחת ההגדות החשובות בעולם. ספר האמן מציג חלק מרישומי ההכנה שגיששו אחר הדרך ליצירתה מול הדפים הסופיים. ספר מרתק בו המאפשר לעקוב אחר גישושיו של האמן מתחילת הרעיון ועד השלמתו ליצירה.
![]() ועמוד מתוך ההגדה - מימין - רישומי ההכנה, משמאל - העמוד הסופי ושבת שלום על כולנו
![]() |
14.11.2013
http://www.youtube.com/watch?v=L_Lmh1LifZ8 ![]()
![]() © נוֹמִיקָן
|
דף שער מתוך "מגילת אסתר", מתי גרינברג
העוקץ, חתונת הכסף |