28.6.2013

בצילום - מתי גרינברג וקטע מתוך עבודת "הסתחפות בנייר", עבודות "הסתחפות בנייר" הוצגו בתערוכה שנערכה ב"בית האמנים" ת"א, באוקטובר  2012

האמן והבורגנית – פרק שני

קטעים מיומני
לטובת אלו שלא קראו את הפרק הראשון שפורסם בשבוע שעבר - מצורף לינק:
http://cafe.themarker.com/post/2937533/

אנחנו מכינים את ה"צימר בבת-ים" לקראת כניסתי לגור בו איתך. שנינו יודעים שאינני יכולה לחיות במחסן המאובק שביתך הפך להיות. אני מודעת לכך שאני פולשת לטריטוריה שלך. עלי לכלכל את צעדי בתבונה ובעדינות. אני עוזרת לך לסחוב מחדר לחדר ארגז ענק מלא חפצים ישנים, חלודים ומאובקים. איש לא השתמש בהם שנים רבות.
- מַתִּי, אני צריכה קצת שיתוף פעולה, אני אומרת.
- מתוקה שלי, אתה עונה ברוחב לב, עד חצי המלכות, מה שרק תרצי.
- נצטרך לזרוק כמה דברים.
- מה למשל? אתה שואל בחשדנות.
אני שולפת מהארגז מחזיק מפיות ישן וחלוד שסיים את חייו לפני שנים רבות מספור על שולחנה של איזו מסעדה אי שם בעולם.
- את זה למשל.
- אתה חוטף מידי את מחזיק המפיות החלוד ומזדעק בחרדה "לא"!
- למה לא? אני תוהה.
- את לא רואה? זה פריט אספנים עתיק של "קוקה-קולה", יום אחד הוא יהיה שווה .... את יודעת מה? אתה מוסיף, את גורמת לי לעצבנות, אני אמשיך לבד.
התפוגגו "המתוקה שלי" ו"עד חצי המלכות".
- מוכרח להיות משהו שאני יכולה לעשות, אני אומרת.
- את יכולה לארוז את הפסלים הקטנים שעל המדפים בחדר המגורים. עם זה אני סומך עליך.
- טוב, אני אומרת, אני אנקה אותם ואארוז.
- לא, אתה נחרד, אל תנקי כלום, רק תארזי.
- למה לא? אני שואלת, אנחנו אוספים גם "אבק וינטג'''?
בתערובת של שעשוע וסקרנות אני אורזת בזהירות את שכיות החמדה שלך. אוסף פסלונים קטנטנים וחלקי עתיקות עשויים חימר, ברונזה, אבן או מתכת. במהירות ובהחבא אני מסירה מהם את שכבת האבק בה התכסו במשך שנים. חושבת כמה מרענן להיתקל בפילוסופית חיים שונה מזו שהורגלתי אליה, לפיה האבק הוא אויב נורא. לפתע נח
מבטי על חפץ כלשהו. איני מאמינה למראה עיני. אלו לסתות ושיניים עשויות גבס. משתנקת מצחוק אני צועקת לעברך:
- של מי השיניים האלו?
- שלי כמובן, אתה עונה, של מי חשבת שהן?
- איתך ? לעולם אין לדעת.
- רופא השיניים שלי מלונדון יצק אותן.
- את זה אני מבינה, אבל למה, לכל הרוחות, סחבת אותן מלונדון לארץ?
- אני חושב שזו יצירה יפהפייה, אתה עונה.
אני אורזת בקפידה את "היצירה היפהפייה", ומצפה להפתעות הבאות. ואכן, זמן קצר אחר כך אני נתקלת ב... מערכת נוספת של לסתות גבס. אני שואגת בצחוק פרוע.
- של מי השיניים שאני אורזת עכשיו?
- שלי כמובן, אתה עונה בגאווה, וממשיך, את יכולה לצחוק כאוות נפשך אבל יום אחד כשיהיה לי כסף אני אצק אותן בברונזה.
- תצפה אחד מקיסמי השיניים שלך בזהב ותתקע בין שיני הברונזה, אני מוסיפה. אני בטוחה שילדיך יתלהבו לרשת את לסתות הברונזה שלך, וכאשר תתרגז ינקשו שיני הברונזה בזעף.
- רעיון מצוין, אתה אומר, אני אעשה את זה.
מספר שעות אחר כך, המדפים ריקים מחפצים, אך מאובקים. "אפשר לנקות אותם עכשיו?" אני שואלת. אני כבר יודעת שהתשובה תהיה "לא", אבל סקרנית לגבי הסיבה שתמציא. אתה מצליח להפתיע אותי, מבטך חולף על המדפים – "תראי כמה נהדרות הצורות האלו שהפסלים השאירו באבק, רוחות רפאים של נשמותיהם, חבל להרוס, תשאירי את זה, תני לחומר לעבוד."
אני מצרפת מבטי למבטך. כן, האבק הוא סימנו של הזמן.

 
המשך בשבוע הבא.....

21.6.2013

האמן והבורגנית - פרק ראשון
קטעים מיומני

כאשר נפגשנו גרתי בבית רחב ידיים ברעננה, מעוז הבורגנות, העיר בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ. דירתך שָכְנה בבת ים, עיר מקלט של גלי מהגרים שהגיעו ארצה לדשדש קרוב לליבה הפועם של העיר הגדולה תל-אביב, מחוז התקווה הישראלית. כשביקרתי אצלך לראשונה טיפסנו בחדר המדרגות, אשר ידע ימים יפים יותר, נעצת את המפתח בחור מנעול, הסתובבת אלי ואמרת "את יודעת שאת נכנסת לדירה של רווק." הנהנתי בראשי. הדלת נפתחה. עיני התעגלו בתדהמה, באור העמום נגלו יצירות אמנות נהדרות מצטופפות, נשענות אחת אל רעותה, מציצות אחת מאחורי חברתה, מגובבות, נסתרות בערמות, כאוס מוחלט. פסלים, ציורים, ספרים וחפצים רבי יופי הביטו בי מכל עבר משתאים אף הם לגברת המהודרת שנכנסה למעונו של "נזיר האמנות." ואבק. המון אבק, פטינה של אבק אפרפר. "הרווק עם האבק" הפטרתי לעברך. ונשארתי. לדירתך הקטנה קראנו "הצימר שלנו בבת-ים." לימים, בתהפוכות החיים, הפכה דירתך הצנועה למשכן הקבע של שנינו.

"דְרַנְגוּלִיָה" כינתה בֶּלָה, אימך, את האוסף העצום של חפצים חסרי שימוש שליקטת כל חייך. לא הסכמת להכניס מנקה לביתך. חששת שמא פריטי הדרנגוליה ינזקו מידיה של עוזרת שאינה מבינה אמנות, או גרוע מכך – יעלמו במקרה של מישהי שדווקא כן מבינה אמנות.  לגלגתי בחיבה על אוצרות הרוזן "מָטֵיאוֹ מוֹנְטֶוֶורְדִי" כפי שמכנים אותך האיטלקים, והבורגנית הנמרצת שבי הפשילה שרוולים כדי לנקות ולסדר. חרדה עצומה אחזה בך, האספן הכפייתי, שאינו מוכן לוותר אף לא על גרגיר אבק אחד, יצא לאור במלןא עוצמתו הבלתי מתפשרת. הבלתי צפוי החל להתרחש.

אתה מתכופף לרצפה, מרים משהו, מגלגל אותו בין אצבעותיך ומתבונן בו בריכוז. אני מתקרבת. אתה מחזיק בורג. בורג פשוט.
- מתי, זה בורג, בורג פשוט. ראית אלפים כאלו בחייך, אני אומרת.
- את לא מבינה, אתה עונה.
- מה יש כאן להבין? אני שואלת
- הספירלה, הספירלה החכמה הזאת שהמציא ארכימדס. העבודה שהושקעה בעשיית הבורג הזה. מישהו חשב, תכנן, עיצב, רכש חומר גלם, הייצור – המאמץ. את לא חושבת על כל זה.
זה נכון. לא חשבתי על כך.
- זרקתְ את כל העוגיות שהיו בצנצנת? אתה שואל.
- כן, אני עונה, הן עמדו שם מספר חודשים ולא נגעתָ בהן.
- אז מה? אתה עונה, אלו היו "עוגיות וינטג''".
שנינו צוחקים, אבל כל אחד מאתנו מודאג, מאותה סיבה. אתה חושש מיָדִי הקלה להיפרד מחפצים בלתי נחוצים, ואני מבוהלת מהאגרנות שלך, שרואה את המאמץ שהושקע ביצירת סיכת ראש מוטלת בדשא, ואת הפוטנציאל של כלוב ציפורים שנזרק על ידי בעליו של התוכי המת, ואת העלבון של כרכי האנציקלופדיה העברית שהושלכו לרחוב בזקנתם, ומלקט את כל אלה לביתנו להעמידם בשורה אחת עם יצירות האמנות
המשך יבוא.....

7.6.2013

מרחפת מעל שבעה קברים

באחד הערבים השבוע חזרתי וקראתי את הרשימה הקודמת שלי, שעסקה באמונות תפלות, כשלפתע מתוך מעמקי

האמתחת בה נשמרים "הדברים שהיו" עלה והגיח זיכרון עתיק ונשכח. לפני המון המון שנים, מלאו שבע שנים לנישואי,
עדיין, בושש רחמי מלהיפתח ולא הריתי. נשות משפחתו של המנוח שלי, שאז היה כמובן חי מאד, הציעו מני הצעות שונות, ובעיקר משונות, כדי להכניס אותי להריון, אך אני סירבתי, ובשלב מסוים אף איימתי לנתק את הקשר אם ימשיכו להציק לי.
ואז נפטרה חמותי, זו שהקפידה לשמור אותי ואת בנה בעזרת שקיות בד קטנטנות ממולאות מלח וקשורות בסרט אדום. רצונה לא עלה בידה, בסופו של דבר כלתה רעה גדולה אל ביתנו, אולי מפני שלא שמרנו אותן שקיות לאחר מותה. אבל זה קרה עשרות שנים מאוחר יותר. כולנו הצטערנו צער רב על כך שלא זכתה לראות נכד. אני הייתי האשמה העיקרית. לקראת תום מסע ההלוויה חשתי תכונה ובהילות מסוימת, השיחות התנהלו בערבית עיראקית שלא הבנתי, המשפחה שמרה מצוות שלא הכרתי. הרכנתי ראש, הצנעתי נוכחותי הזרה וזרמתי עם המתרחש. להקה קטנה מנשות המשפחה, בראשותה של דודה ויקטוריה, התפרשה בין הקברים והחלה מחפשת אחר קברי משפחה. פתאום נעצרה תהלוכת המתאבלים שמנתה מספר עשרות משתתפים, והדודה ויקטוריה קטנת הקומה ועזת המילים, על פיה יישק דבר, ניגשה אלי הצביעה על שורת קברים לידה נעצרנו, והסבירה כי עלי לדלג מעל שבעה קברים, ביניהם קבריהן של קרובות משפחה, בעוד הגברים מתפללים והנשים מקוננות, וכי נשמתה של חמותי תיכנס לתוכי וכך אהרה בקרוב. לא האמנתי למשמע אוזני. חיפשתי בעיני את בעלי, שהפנה את גבו והלך והתרחק ממני, כאילו לא ראה דבר, כאילו לא הבטיח לי פעם, בתמימות של הצעירים שהיינו, כי אני לו אני נישאת, ולא למשפחתו. התפלצתי. סירבתי. אך דודה ויקטוריה לא

עמדה להרפות. היא המשיכה להפחיד, להאשים, להפציר, לקרוא לעזרתה את רוחותיהן של נשות המשפחה המתות שחגו מעלינו. הבטתי בגוש השחור שעמד והביט בי. האוויר רטט מטינה לאשכנזייה החילונית שחטפה את בכור הבנים, היהלום שבכתר, שרחמה עמד מלֶדֶת, והיא עומדת במריה ואינה מקבלת את מרות זִקנות השבט. גם במרחק שהיה בינינו ראיתי את כתפיו של בעלי רוטטות. לא ידעתי אם בכה על אימו, עלי, על שנינו? למראה הזה אמרתי בליבי את מילת הקסם, שפעמים רבות משלחת אותי לעשות דברים שאיני רוצה אבל אני חייבת – "קיבינימט," וניגשתי אל שורת קברים. הגברים החלו בתפילה, הנשים קוננו, ודודתו של בעלי הסבירה לי כי עלי לקפוץ גבוה ולפשק רגלי היטב. לא התלהבתי מהרעיון שרוחה הטריה של אמו של בעלי, שאך זה נקברה, תציץ באברי האינטימיים. שוקלת להימלט

מהמעמד ההזוי, אמדתי את המרחק לשער היציאה מבית העלמין, הוא היה רחוק. הדודות הנמרצות היו תופסות אותי. לא הייתה דרך חזרה. הדודה שאגה את אות הזינוק, שוב קיללתי בליבי – "קיבינימט" והחלתי מדלגת בקפיצות אדירות. תערובת הזעם, ההלם, הכאב, הבושה, האֶבֶל, וצורך דחוף שהתעורר בי לפרוץ בצחוק היסטרי – תערובת הרגשות הזו הייתה דלק מצוין שהטיס אותי מעל שבעה קברים, כשדודה ויקטוריה רצה לצידי, שואגת ומעודדת, הגברים מתפללים והנשים מקוננות וקוראות, כך אני מניחה, לחמותי ולנפטרות הנוספות שיסייעו ויביאו סוף סוף את הברכה לרחמי.    
נסענו במכונית שותקים, לא החלפנו מילה.
אני לא זוכרת מתי חזרנו לדבר, אבל עובדה היא ששנה לאחר מכן נולד בכורנו.
איך נשכח ממני הזיכרון הזה? עכשיו, כשאני מביטה לאחור, אני מחליטה לשנות את הזיכרון, לבנות אותו אחרת, ואני מתבוננת בגוש הגברים השחור המתפלל בדבקות, הנשים המקוננות באבל ובתקווה עבורי, עבור המנוח שלי, עבור כולנו, דודה ויקטוריה הרצה לצידי, ואני, צרורה בתוך נשמותיהן של חמותי היפה, טובת הלב, ורוחותיהן של מתות
המשפחה הוותיקות שנזעקו לסייע, מרחפת בהילוך איטי מאד, בקלות, בתקווה, מעל שבעה קברים לעבר שדרת הברושים האפרפרים הניצבים זקופים, שומרים על הגבול בין החיים למתים.

וכך מונח לו הזיכרון על מדף "הדברים שהיו" ארוז בעטיפת חמלה סליחה ויופי.