28.6.2013
![]() בצילום - מתי גרינברג וקטע מתוך עבודת "הסתחפות בנייר", עבודות "הסתחפות בנייר" הוצגו בתערוכה שנערכה ב"בית האמנים" ת"א, באוקטובר 2012 האמן והבורגנית – פרק שני קטעים מיומני
אנחנו מכינים את ה"צימר בבת-ים" לקראת כניסתי לגור בו איתך. שנינו יודעים שאינני יכולה לחיות במחסן המאובק שביתך הפך להיות. אני מודעת לכך שאני פולשת לטריטוריה שלך. עלי לכלכל את צעדי בתבונה ובעדינות. אני עוזרת לך לסחוב מחדר לחדר ארגז ענק מלא חפצים ישנים, חלודים ומאובקים. איש לא השתמש בהם שנים רבות. |
![]() "החלום" מתי גרינברג, פסל ברונזה, 1986-7, אוסף פרטי, לונדון 21.6.2013 האמן והבורגנית - פרק ראשון
כאשר נפגשנו גרתי בבית רחב ידיים ברעננה, מעוז הבורגנות, העיר בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ. דירתך שָכְנה בבת ים, עיר מקלט של גלי מהגרים שהגיעו ארצה לדשדש קרוב לליבה הפועם של העיר הגדולה תל-אביב, מחוז התקווה הישראלית. כשביקרתי אצלך לראשונה טיפסנו בחדר המדרגות, אשר ידע ימים יפים יותר, נעצת את המפתח בחור מנעול, הסתובבת אלי ואמרת "את יודעת שאת נכנסת לדירה של רווק." הנהנתי בראשי. הדלת נפתחה. עיני התעגלו בתדהמה, באור העמום נגלו יצירות אמנות נהדרות מצטופפות, נשענות אחת אל רעותה, מציצות אחת מאחורי חברתה, מגובבות, נסתרות בערמות, כאוס מוחלט. פסלים, ציורים, ספרים וחפצים רבי יופי הביטו בי מכל עבר משתאים אף הם לגברת המהודרת שנכנסה למעונו של "נזיר האמנות." ואבק. המון אבק, פטינה של אבק אפרפר. "הרווק עם האבק" הפטרתי לעברך. ונשארתי. לדירתך הקטנה קראנו "הצימר שלנו בבת-ים." לימים, בתהפוכות החיים, הפכה דירתך הצנועה למשכן הקבע של שנינו. "דְרַנְגוּלִיָה" כינתה בֶּלָה, אימך, את האוסף העצום של חפצים חסרי שימוש שליקטת כל חייך. לא הסכמת להכניס מנקה לביתך. חששת שמא פריטי הדרנגוליה ינזקו מידיה של עוזרת שאינה מבינה אמנות, או גרוע מכך – יעלמו במקרה של מישהי שדווקא כן מבינה אמנות. לגלגתי בחיבה על אוצרות הרוזן "מָטֵיאוֹ מוֹנְטֶוֶורְדִי" כפי שמכנים אותך האיטלקים, והבורגנית הנמרצת שבי הפשילה שרוולים כדי לנקות ולסדר. חרדה עצומה אחזה בך, האספן הכפייתי, שאינו מוכן לוותר אף לא על גרגיר אבק אחד, יצא לאור במלןא עוצמתו הבלתי מתפשרת. הבלתי צפוי החל להתרחש. אתה מתכופף לרצפה, מרים משהו, מגלגל אותו בין אצבעותיך ומתבונן בו בריכוז. אני מתקרבת. אתה מחזיק בורג. בורג פשוט. |
![]() מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים". 7.6.2013
באחד הערבים השבוע חזרתי וקראתי את הרשימה הקודמת שלי, שעסקה באמונות תפלות, כשלפתע מתוך מעמקי האמתחת בה נשמרים "הדברים שהיו" עלה והגיח זיכרון עתיק ונשכח. לפני המון המון שנים, מלאו שבע שנים לנישואי, עמדה להרפות. היא המשיכה להפחיד, להאשים, להפציר, לקרוא לעזרתה את רוחותיהן של נשות המשפחה המתות שחגו מעלינו. הבטתי בגוש השחור שעמד והביט בי. האוויר רטט מטינה לאשכנזייה החילונית שחטפה את בכור הבנים, היהלום שבכתר, שרחמה עמד מלֶדֶת, והיא עומדת במריה ואינה מקבלת את מרות זִקנות השבט. גם במרחק שהיה בינינו ראיתי את כתפיו של בעלי רוטטות. לא ידעתי אם בכה על אימו, עלי, על שנינו? למראה הזה אמרתי בליבי את מילת הקסם, שפעמים רבות משלחת אותי לעשות דברים שאיני רוצה אבל אני חייבת – "קיבינימט," וניגשתי אל שורת קברים. הגברים החלו בתפילה, הנשים קוננו, ודודתו של בעלי הסבירה לי כי עלי לקפוץ גבוה ולפשק רגלי היטב. לא התלהבתי מהרעיון שרוחה הטריה של אמו של בעלי, שאך זה נקברה, תציץ באברי האינטימיים. שוקלת להימלט מהמעמד ההזוי, אמדתי את המרחק לשער היציאה מבית העלמין, הוא היה רחוק. הדודות הנמרצות היו תופסות אותי. לא הייתה דרך חזרה. הדודה שאגה את אות הזינוק, שוב קיללתי בליבי – "קיבינימט" והחלתי מדלגת בקפיצות אדירות. תערובת הזעם, ההלם, הכאב, הבושה, האֶבֶל, וצורך דחוף שהתעורר בי לפרוץ בצחוק היסטרי – תערובת הרגשות הזו הייתה דלק מצוין שהטיס אותי מעל שבעה קברים, כשדודה ויקטוריה רצה לצידי, שואגת ומעודדת, הגברים מתפללים והנשים מקוננות וקוראות, כך אני מניחה, לחמותי ולנפטרות הנוספות שיסייעו ויביאו סוף סוף את הברכה לרחמי. וכך מונח לו הזיכרון על מדף "הדברים שהיו" ארוז בעטיפת חמלה סליחה ויופי. |