12.7.2017 נוֹמִיקָן מוֹצִיאָה דְרָקוֹן בִּיוֹמֶטְרִי (אפשר גם - דַּרְכּוֹן. בִּיוֹמֶטְרִי, כמובן)
אפתח בשלוש הערות לאנשי משרד הפנים:
וזה מה שקרה לי:
החל התהליך הבא:
10. ניסיתי להתקשר. באתר של משרד הפנים מופיע מספר טלפון באותיות מובלטות. באותיות קטנות יותר כתוב שמספר הטלפון הזה מקולקל זמנית. 11. שלחתי מיילים למספר לשכות לזימון תור – חולון, הרצליה, מודיעין, רשל"צ. איש לא שב אלי. 12. טלפנתי שוב. הטלפון אמר שעקב עומס שיחות יש להתקשר במועד מאוחר יותר. 13. עברו שלושה שבועות. 14. לבשתי את מיטב מחלצותי ויצאתי נחושה ללשכת משרד הפנים בחולון. 15. מצאתי חניה. 16. חשבתי שזה "היום שלי". 17. לפני הבניין, בכניסה, עמד תור ארוך של אנשים מזיעים, נרגזים והמומים. 18. ללא חדווה הצטרפתי לתור. 19. מלווה דחיקות וצעקות הגעתי לשני מאבטחים אומללים שחסמו בגופם את הכניסה... 20. המאבטח מסביר לי שאני צריכה למלא טופס עם הפרטים האישיים ועוד שבועיים שלושה יתקשרו אלי. 21. "תקשיב לי" אני אומרת לו "ותקשיב לי טוב, הייתי כאן לפני שלושה שבועות וזה בדיוק מה שאמרת לי ואף אחד לא צלצל אלי." "תמלאי טופס, אני אישית אדאג לזה שיתקשרו אליך היום" אומר לי הבחור הצעיר. "בחייך" אני עונה, "שנינו יודעים שזה לא יקרה." "עָלַי" הוא מבטיח. 22. אני ממלאת טופס ונותנת אותו לאיש הצעיר. הטופס נעלם בערמת טפסים מודאגים שהוא אוחז בידו. "אני דואג לזה אישית" הוא חוזר ומבטיח. "איך קוראים לך?" אני שואלת. "מוֹשִיקוֹ". "מוֹשִיקוֹ, דִיר בַּלְקוּם מוֹשִיקוֹ, אני אחזור אליך..." "היום יצלצלו אלַיך.." 23. אני ממשיכה את היום, תוהה איך מוֹשִיקוֹ יזהה את הטופס שלי. שכחתי לומר את שמי. פתאום הטלפון מצלצל. מספר פרטי לא מזוהה. קלישאה, אבל אני לא מאמינה למשמע אוזני. משרד הפנים. מוֹשִיקוֹ, הוי מוֹשִיקוֹ. מציעים תור ל 30- ליולי. אני מסבירה שיש לי כרטיס טיסה לתחילת אוגוסט. קובעים לי תור למחר. מחר! איזה נחמדים ואנושיים. 24. מרוב התרגשות אני תועה בדרך ונוסעת היישר לנס-ציונה במקום הבייתה, לבת-ים. 25. הגיע מחר. אני מחליטה לעורר רחמיו של הפקיד/ה ובניגוד להרגלי יוצאת מן הבית ללא איפור. אני נראית כמו שנראית אישה בגילי, חום יולי אוגוסט, חוששת שהפעם יתפרץ הדרקון החבוי בתוכה, הולכת להוציא דרכון. בקיצור - "על הפנים". אבל מלאת ביטחון, הרי בתיקי תמונה "סבירה". 26. משרד הפנים בחולון נטוע באזור תעשייה. תעשייה תעשייה, כמו של פעם - מוסכים, נגריות, זגגים, אלומיניום. אין חניה. מכוניות מגובבות אחת על השניה. אני מגלה מגרש חנייה ענק, ריק. הבחנתי בו בעבר. תמיד ריק. אני מנסה להיכנס. שומר אומלל מסביר לי שהמגרש שמור לעובדי משרד הפנים בלבד! 27. אני חונה באדום לבן. כבר לא אכפת לי איך אני נראית, לא אכפת לי לקבל דוח חניה. העיקר להוציא דרכון. הדרקון מאיים להתפרץ. אני מבקשת ממנו להרגע. 28. לפני הבניין, בכניסה, עומד תור ארוך של אנשים, מזיעים, נרגזים המומים. 29. בעצבנות קלה הדרקון ואני מצטרפים לתור. 30. מגיע תורו של איש זקן, אינו דובר עברית. הוא מושיט למאבטח תעודת זהות ישנה, קרועה ובלויה. קהל (מקהלה יוונית): תגיד לו שצריך לעשות תור. אני מבינה שעומד לפני בירוקרעט מבן ומלידה שלא יחמיץ הזדמנות להתעלל בחלשים. לשונות אש קטנות מלחכות את מוחי. זו לא השמש היוקדת. זה הדרקון מתנשם ומתנשף. אני עושה לו פוּוּוּוּ בחזרה. שקט. קצת בּוֹשָה בעצמי, איני מתערבת, חוששת לסכן את כניסתי ללשכה. 31. תורי מגיע. אני קוטעת את הבירוקרעט הצעיר שמתחיל להסביר לי כי עלי למלא טופס... ואומרת שאני מוזמנת להיום. הוא שולח בי מבט חשדן ובודק ברשימה (הידנית, המקושקשת) שבידו. האח הידד, אכן, אני מופיעה. 32. טופפת בזהירות על קצות אצבעותי אני נכנסת לקודש הקודשים. מקבלת תור. 33. "אם זה היה בית חולים מישהו היה שורף כבר מישהו כאן" אומרת אישה לידי. "ששש" אני מהסה אותה, "אל תדברי ככה." 34. אחרי כשעה קורה מה שקורה כאשר אני נאלצת להיות במקום בו איני רוצה להיות. תרדמה נופלת עלי. אני מסכנת את כל מבצע דרקון ויוצאת לקנות קפה (שחור, בן זונה, כמובן). לא לפני שאני חוקקת את דמותי הבלתי נשכחת במוחו (הקטנטן) של הבירוקרעט שבכניסה. 35. שעה וחצי, תורי מגיע. איל, פקיד צעיר, יפה תואר ונעים הליכות. כשאני מחווה דעתי (ראה שלוש הערות בתחילת הפוסט) אומר איל "אמרנו להם, אבל הם לא הקשיבו". 36. עכשיו אני מחכה, הדְרָקוֹן גם.
37. אין מה לעשות
38. עדכון - מיד לאחר פרסום הפוסט הגיעה ממשרד הפנים לסלולרי שלי האפליקציה לקביעת תור (שביקשתי לפני שבועיים). התור החדש לעוד חודש, כמובן. לא קבעתי. כבר הייתי. 39. נכון להיום, שבוע לאחר פגישתי עם איל החמוד, דואר ישראל מודיע לי כי "אין נתונים על דבר הדואר מסוג רשום שמספרו ...", כלומר שבוע ימים, והדרכון החדש עדיין לא בדואר. כרתים, חכי לִיייי.......... 40. 10 ימים מפגישתי עם איל במשרד הפנים. הדרכון עדיין אינו בדואר ישראל. כרתים מעולם לא נראה רחוקה יותר... 41. שבועיים אחרי ... אני חוזרת למשרד הפנים בחולון. מצליחה להיכנס ולדבר עם מנהלת הסניף, הגב' ריקי סעדיה פרץ, חיננית, שלווה ומאירת פנים. היא בודקת. הדרכון שלך יצא להנפקה רק עכשיו. בקרוב הוא יעבור לדואר ויגיע אליך. ומה אם לא יגיע? אז תסעי לשדה התעופה יומייים לפני מועד הטיסה ותוציאי דרכון חרום. זה יעלה לך 400 ש"ח. אם תגשי עכשיו זה יעלה 800 ש"ח. 42. למחרת בבוקר, נכנסת הודעת טקסט "דואר רשום מרשות האוכלוסין התקבל בדואר ישראל ובדרכו אליך". דא עקא, המספר של הדואר הרשום, המופיע בהודעה, שונה מהמספר שנתן לי איל. 43. אני מחכה. תמיד אוכל לרכב על דרקון החירום לעבר השקיעה.
44. מעקב אחרי שליחי דואר ישראל - הדרכון צץ בקופת בית מיון, ירושלים.
45. 12 יום מהוצאת הדרכון בלשכה בחולון, הדרכון עדיין מתמיין בירושלים. אני מלטפת את הדרקון שלי, מקנחת במטפחת את להבות האש מחוטמו הבוער.
46. מתי G. מנדנד שאוציא דרכון חירום. והרי ברור לי כי שעה אחרי שאחזור ממערכה מתישה בשדה התעופה, שם מנפיקים דרכון חירום למעוכבי דרכון כמוני, שעה אחרי שאגיע הביתה – יגיע הדרכון הרשמי (זה עם התמונה המכוערת). אז אני מחכה.
47. שבועיים מהוצאת הדרכון בלשכה בחולון, מעקב אחרי שליחי דואר ישראל - נראה שהדרכון התמיין לו כי הוא צץ בדואר דוורים בת ים. אה, נו, דוורי בת ים, בואו נראה אתכם.
48. האח הידד קטן!
49. אופס, מיד לאחר כתיבת שורות אלו מצלצל הדוור, הוא כאן ובידו הדרקון.
50. הדרקון, הדרכון ואנוכי פורצים בריקוד דבקה צוהל.
51. הדרקון מבקש לבוא איתנו לכרתים. "זה לא פייר" הוא אומר. אבל מי אמר שהחיים הם "פייר"? הוא נשאר כאן לשמור על האינטרסים.
52. כרתים, חכי לי, אני מגיעההההה
49. המשך קיץ טוב © נוֹמִיקָן
|
![]()
המרענן הבלתי רשמי של הקיץ
מתכון קיצי לרענון האהבה, הולך טוב עם כוס יין לבן קררר, גם גלידה, ופלח אבטיח אדום גם גם.
רישומים - מתי גרינברג, טקטסים (קצרים) בעברית ובאנגלית. http://www.nomikan.com/?page_id=384
![]() |