הכל היה פשוט יותר לולא היה לי החיידק הזה של הכתיבה. אבל יש לי. ניסיתי להיפטר ממנו. לא הצלחתי. אני מבורכת במשפחה נפלאה, יש את מתי G. האחד והיחיד, ילדים נהדרים, נכדים מופלאים, חברות, חברים. אסור לי לקטר. מתי G. אינו מצליח לפענח את האלגוריתם המפעיל את האישה שאתו, שהיא לכל הדעות, גברת אינטליגנטית למדי, אבל פזורת נפש להחריד. בטיסה האחרונה הגענו לדלפק הצ'ק-אין בשעה חמש לפנות בוקר רק כדי לשמוע שטעיתי ביום והטיסה היא למחרת, בטיסה שלפני האחרונה שכחתי את תיק התרופות (תחזוקה שוטפת) בבית, חזרתי הביתה והגעתי לטיסה בשנייה האחרונה, כשמתי G. מניח רגלו בדלת המטוס ומונע מהטייס להמריא בלעדי. אפשר להבין מדוע הוא מודאג. מאד. אני מרגיעה אותו: מתי, הסתובבתי לבדי בעולם הרבה שנים. הוא עונה: כן, אבל עכשיו את מבוגרת עם מזוודה ולפטופ. אני לא יודעת אם לחבוט בו על העלבון "המבוגרת", שלא לומר זקנה, או להתפקע מצחוק.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שש עשרה שעות אחרי שעזבתי את ביתי בבת ים, אני מגיעה ל"ארקונטיקו סטמו" המלון הקטן שהתמונות באינטרנט הבטיחו שיהיה קסום. יורגוס, הבעלים הצעיר, נותן לי את סיסמת האינטרנט - "אנמלה", שפירושה ביוונית – השלב בו הגולם הופך לפרפר יפהפה. הגעתי למקום הנכון.
![]()
![]()
הערה: לזגורה יש להגיע ברכב, כדי לטייל באזור, טבע במיטבו. האזור מוגדר כשמורת טבע אירופאית, אוויר הרים צלול, יערות, מסלולי הליכה ברגל, חוף הים קרוב, אוכל נהדר, אנשים טובים. מתאים למשפחות שאינן מחפשות שופינג ואטרקציות דיסני וורלד. לצעירים שמחפשים פאבים, מועדונים ואקשן אין מה לחפש פה. החנויות, המעטות, נסגרות בין השעות 14:00 – 17:30 ואז נפתחות שוב עד 20:00. יורגוס מסביר כי בזמן זה מתכנסת המשפחה, מבשלים יחד אוכל טרי, יושבים ליד השולחן, מדברים אחד עם השני, קוראים ספר עם הילדים, תארו לעצמכם, דברים שכאלו.
בערב אני יוצאת לתור אחר מזון. הכפר ריק, אני מגיעה לכיכר המרכזית, גם היא ריקה, אני פותחת דלת של מה שנראה כמסעדה, עשרים זוגות עיניים מוסטות מהטלוויזיה שנמצאת ליד דלת הכניסה וננעצות בי בתימהון, כולן נטועות בפניהם של זורבות בדימוס, גברים יוונים ישישים, על השולחנות כוסות אוזו וקפה, מהמבוכה אני מנופפת להם בידי, כאילו מלכת אנגליה קפצה לביקור, נסוגה לאחר וטורקת את הדלת אחרי, נמלטת מהמקום. עם הזמן אני מגלה כי המרחב הציבורי הוא של הגברים, הנשים ספונות לבטח בבתים. ועוד אני מגלה כי גם הגברים המבוגרים, ואפילו הזקנים, חלקם חסרי שיניים – אבל לכולם בלורית שיער צפופה ומפוארת. אני לא יודעת אם זה משהו שהם אוכלים, שותים, או שאלו הגנים שירשו מזאוס וחבריו אלי האולימפוס. הן רכשו את הבית ושיפצו אותו מן המסד עד הטפחות. זה בית הנופש שלהן ושל המשפחה כולה. ניתן לשכור את "וילה אסתרינה". יש בה שתי דירות נפרדות, בקומה העליונה ובקומה התחתונה. הבית מצויד היטב. הנוף נפלא, ואפשר לנסוע לים בדרך המתפתלת במורד היער, מרחק נסיעה של כרבע שעה.
![]()
![]()
הבנות מזמינות אותי לטברנה Plimari על שפת הים. המקום המושלם. האוכל נפלא, שרימפס, קציצות קישואים אווריריות ויין לבן קר. המים צלולים ונקיים, החוף "עשוי" חלוקי אבנים, אבן אחת יותר מעניינת מהשנייה, אין חול. אני עוד אחזור למקום הפשע.
אחר כך אני נשארת עם עצמי. מלבדי אין איש במלון. בבוקר מגיעה מיס וורוורה,(varvara), ששמה כבר עושה לי מצב רוח טוב, מכינה לי ארוחת בוקר נפלאה, עשירה מדי, מנקה את חדרי, וזהו.
![]()
![]()
שאר היום (והלילה) אני לבד בחדרי, כותבת. בלילה השני אני קולטת פתאום שאני לבד, במתחם פתוח, אין לובי, אין שוער, אין שמירה, הגינה פתוחה, סתם בית בכפר יווני. מזל שאני לא פחדנית, אני ממלמלת לעצמי, מסתובבת לצד השני ונרדמת. הלבד קיצוני יותר ממה שביקשתי, אבל הוא בדיוק מה שאני צריכה. בואו נודה על האמת, כמה לבד אפשר להיות בימינו בציביליזציה המערבית? נכדי צצים על מסך הטלפון וממיסים את ליבי, אני שולחת להם סרטונים המסבירים את קסמו של המקום ומדוע נעלמתי, חברותי דורשות בשלומי ומפרגנות בקנאה גלויה ובריאה על התמונות והסרטונים שאני שולחת, והכי הכי – מדי בוקר ולילה אני מדברת עם מתי G., הוא מופיע במלוא הדרו ואדמוניותו על מסך הסקייפ, עוקב אחר עבודתי, מצחיק ומעודד, ומעדכן אותי בקורות אותו. ואצל מתי G. תמיד קורותותו משהו.
בצהרי אחד הימים אני מבקשת מיורגוס שיארגן לי מונית שתוריד אותי לפלימרי, ותחזיר אותי אחרי שעתיים. יורגוס מזמין מונית (יש שתיים בזגורה), מרצדס חדשה ונוצצת, ונהג לבוש בהתאם. דא עקא, הוא מודיע מראש שאת חצי קילומטר האחרון, דרך חתחתים ביער, איאלץ ללכת. אין בעיה, אני אומרת, הבאתי את הרגליים.
![]()
![]()
ושעה אחרי
בשולחן הסמוך יושב זוג צעיר, מלחש באנגלית, טבעות הנישואין נוצצות טריות על אצבעותיהם. הוא צעיר מאד, נמוך ורזה, שערו אדמוני, היא מבוגרת ממנו, גבוהה ורזה, שערה הבהיר ארוך. הם נראים כאילו יצאו מסרט של וודי אלן. על פניו של הצעיר שפוך חיוך טיפשי של גבר מאושר, שצרכיו המיניים מסופקים. הוא קם, יוצא אל החוף, מביט בים, וחוזר אליה בחיוך. היא מתחילה לדבר, גבה אלי, איני שומעת אותה, אבל החיוך נמחק מפניו. אל תעשי את זה אני רוצה לומר לה, טמבלית, יש לכם הרגע המושלם, במקום המושלם, תהני, אל תחפרי לו. אני לא אומרת כלום. הוא נושם עמוק ואומר לה: I think we are ahead of ourselves . היא ממשיכה. הוא מכסכס לפיסות קטנטנות כפיסי עץ שמונחים על השולחן. היא שואלת אותו משהו, הוא עונה anxiety, stress . המלצר מביא את החשבון, הוא משלם ושניהם הולכים זה לצד זה, אינם נוגעים אחד בשני. במפרץ לא רחוק מצטיירת עיירת החוף המקסימה, חורפטו להקת דולפינים מקפצת במים, שלוש אוניות מונחות על קו האופק שנראה כמו ציור ילדים, הים הוא קיר מאונך, שלושה שחפים מפגינים מטס מרהיב.
פתאום נזכרתי שכבר כתבתי על האישה הזאת וכל משפחתה שיצאו למסע באי פארוס על גבי האופנוע כלרלעומר, הציצו בספרי - "הקרמפמפולים"
http://www.nomikan.com/?page_id=52
![]()
|
![]()
אני יושבת בבית קפה של דרכים במסוף תחנת אוטובוסים בפרברי אתונה, ממתינה לאוטובוס שייקח אותי צפונה לעיר וולוס, ממנה אמשיך בכביש מתפתל בין הרים ויערות, גבוה מעל לחוף מפורץ עד שאגיע למחוז חפצי, הכפר זגורה, בחצי האי פיליון. כוס קרטון של קפוצ'ינו גדול מונחת על שולחן הפורמייקה הקטן, לצידה פתוח המחשב. אצבעותיי להוטות להקליד, אבל מוחי עדיין אינו מחובר אליהן. אני בוהה בנעלי עליסה בארץ הפלאות שלי. על אחת מהן מחייך מאוזן לאוזן החתול צ'שייר, על חרטומה של הנעל השנייה כתוב – "Don't follow my footsteps, I am lost too". כל מיני דברים יכולים לקרות כשיוצאים לדרך בנעליים שכאלו.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שש עשרה שעות אחרי שעזבתי את ביתי בבת ים, אני מגיעה למלון הקטן שהתמונות באינטרנט הבטיחו שיהיה קסום. קורה שהמציאות עולה על הדמיון. יורגוס, הבעלים הצעיר, נותן לי את סיסמת האינטרנט - "אנמלה", שפירושה ביוונית – השלב בו הגולם הופך לפרפר יפהפה. הגעתי למקום הנכון. ולכן המשך יבוא...
נומיקן
|