don't follow my footsteps, i am lost too

הכל היה פשוט יותר לולא היה לי החיידק הזה של הכתיבה. אבל יש לי. ניסיתי להיפטר ממנו. לא הצלחתי. אני מבורכת במשפחה נפלאה, יש את מתי G. האחד והיחיד, ילדים נהדרים, נכדים מופלאים, חברות, חברים. אסור לי לקטר.
אבל
אני כותבת ספר, ובתוך חיי היומיום המאושרים אני לא מצליחה לראות את רוחב היריעה. אני צריכה מקום שקט ומבודד וזמן נקי ממחויבויות, שחרור, זמני מאד, מעמל האהבה. אני זקוקה לכך באופן קיומי.
אני מחליטה לנסוע לחוץ לארץ, לבדי, או כמו שאומר מתי G. – me, myself & I.
אני מאתרת מלון משפחתי קטנטן בכפר זגורה, בחצי האי פיליון ביוון, וקונה כרטיס טיסה, הלוך וגם חזור... למשך שבועיים. אני מקבלת הנחה מפני שהגעתי בהמלצת חברה ששהתה במקום. יורגוס, הבעלים הצעיר של המלון, אינו לוקח תשלום מראש. אבל מה יקרה אם בסוף לא אגיע? אני שואלת. אם לא תגיעי, עונה לי יורגוס, זה יהיה בגלל משהו רע, אז בכל מקרה לא אקח כסף.
https://www.stamou-hotel.com/en/
(להזמין מקום כדאי לצלצל ישירות ליורגוס, טלפון - בדף הבית באתר)
שימו לב, זגורה אינה זגוריה. מקום אחר.

מתי G. אינו מצליח לפענח את האלגוריתם המפעיל את האישה שאתו, שהיא לכל הדעות, גברת אינטליגנטית למדי, אבל פזורת נפש להחריד. בטיסה האחרונה הגענו לדלפק הצ'ק-אין בשעה חמש לפנות בוקר רק כדי לשמוע שטעיתי ביום והטיסה היא למחרת, בטיסה שלפני האחרונה שכחתי את תיק התרופות (תחזוקה שוטפת) בבית, חזרתי הביתה והגעתי לטיסה בשנייה האחרונה, כשמתי G. מניח רגלו בדלת המטוס ומונע מהטייס להמריא בלעדי. אפשר להבין מדוע הוא מודאג. מאד. אני מרגיעה אותו: מתי, הסתובבתי לבדי בעולם הרבה שנים. הוא עונה: כן, אבל עכשיו את מבוגרת עם מזוודה ולפטופ. אני לא יודעת אם לחבוט בו על העלבון "המבוגרת", שלא לומר זקנה, או להתפקע מצחוק.
וכך, בערב יום העצמאות, בדיוק ביום בו קנה לי קפה ראשון מול הגלריה של חברו, דודו גרשטיין, ברחוב בן יהודה בתל-אביב, לפני תשע שנים, אני מכריזה על עצמאותי וממריאה לבדי לאתונה, אישה מבוגרת עם מזוודה ולפטופ, וצליל בוזוקי בלב.
בצהרי היום אני יושבת בבית קפה של דרכים במסוף תחנת אוטובוסים בפרברי אתונה, ממתינה לאוטובוס שייקח אותי צפונה לעיר וולוס, ממנה אמשיך במונית בכביש מתפתל בין הרים ויערות, גבוה מעל לחוף מפורץ עד שאגיע לזגורה. כוס קרטון של קפוצ'ינו גדול מונחת על שולחן הפורמייקה הקטן, לצידה פתוח המחשב. אצבעותיי להוטות להקליד, אבל מוחי עדיין אינו מחובר אליהן. אני בוהה בנעלי אליס בארץ הפלאות שלי. על אחת מהן מחייך מאוזן לאוזן החתול צ'שייר, על חרטומה של הנעל השנייה כתוב – "Don't follow my footsteps, I am lost too". כל מיני דברים יכולים לקרות כשיוצאים לדרך בנעליים שכאלו.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שש עשרה שעות אחרי שעזבתי את ביתי בבת ים, אני מגיעה ל"ארקונטיקו סטמו" המלון הקטן שהתמונות באינטרנט הבטיחו שיהיה קסום. יורגוס, הבעלים הצעיר, נותן לי את סיסמת האינטרנט - "אנמלה", שפירושה ביוונית – השלב בו הגולם הופך לפרפר יפהפה. הגעתי למקום הנכון.

הערה: לזגורה יש להגיע ברכב, כדי לטייל באזור, טבע במיטבו. האזור מוגדר כשמורת טבע אירופאית, אוויר הרים צלול, יערות, מסלולי הליכה ברגל, חוף הים קרוב, אוכל נהדר, אנשים טובים. מתאים למשפחות שאינן מחפשות שופינג ואטרקציות דיסני וורלד. לצעירים שמחפשים פאבים, מועדונים ואקשן אין מה לחפש פה. החנויות, המעטות, נסגרות בין השעות 14:00 – 17:30 ואז נפתחות שוב עד 20:00. יורגוס מסביר כי בזמן זה מתכנסת המשפחה, מבשלים יחד אוכל טרי, יושבים ליד השולחן, מדברים אחד עם השני, קוראים ספר עם הילדים, תארו לעצמכם, דברים שכאלו.
כשאמרתי ליורגוס שאני באה כדי לכתוב ואני רוצה להיות בשקט לבד, הוא גיחך ואמר – את מגיעה אחרי חגיגות הפסחא והראשון למאי, שהוא חג גדול ביוון, ולפני "העונה", את תהיי לבד. העונה מתחילה ב1 ליוני, והאזור מתוייר בעיקר על ידי היוונים עצמם שמכנסים את חצי האי פיליון - הרי הקסם משום יופיים וקרבתם לים, הנשקף מההרים.
אפרופו שקט, אני נזכרת בדבריה של אורית, חברתי החכמה והנהדרת שהלכה לעולמה הרבה הרבה לפני הזמן, יום אחד אמרתי לה - החלום שלי הוא שקט, והיא ענתה: איך יהיה שקט כשאת בעצמך עושה את הרעש. מה שנכון נכון.

הכיכר המרכזית, לא בעונה

בערב אני יוצאת לתור אחר מזון. הכפר ריק, אני מגיעה לכיכר המרכזית, גם היא ריקה, אני פותחת דלת של מה שנראה כמסעדה, עשרים זוגות עיניים מוסטות מהטלוויזיה שנמצאת ליד דלת הכניסה וננעצות בי בתימהון, כולן נטועות בפניהם של זורבות בדימוס, גברים יוונים ישישים, על השולחנות כוסות אוזו וקפה, מהמבוכה אני מנופפת להם בידי, כאילו מלכת אנגליה קפצה לביקור, נסוגה לאחר וטורקת את הדלת אחרי, נמלטת מהמקום. עם הזמן אני מגלה כי המרחב הציבורי הוא של הגברים, הנשים ספונות לבטח בבתים. ועוד אני מגלה כי גם הגברים המבוגרים, ואפילו הזקנים, חלקם חסרי שיניים – אבל לכולם בלורית שיער צפופה ומפוארת. אני לא יודעת אם זה משהו שהם אוכלים, שותים, או שאלו הגנים שירשו מזאוס וחבריו אלי האולימפוס.

 
בבוקר יום המחרת אני יורדת לארוחת בוקר, בחדר האוכל יושב זוג, האישה אומרת: אפילו הלחם כאן, מאד טעים. ישראלים, מטיילים באזור. הגיעו לשבוע, נהנים מאד. כשהם יוצאים הדלת נפתחת, נכנסות דגנית וארנה - "שלום". כך קורה עוד מספר פעמים. אני שואלת אם השפה הרשמית בזגורה היא עברית. מסתבר שמספר ישראלים קנו בתי נופש באזור. דגנית וארנה מזמינות אותי לביתן – www.villaasterina.com שנמצא בקצה שביל כורכר בכפר קטן, Pouri,סמוך לזגורה.

הן רכשו את הבית ושיפצו אותו מן המסד עד הטפחות. זה בית הנופש שלהן ושל המשפחה כולה. ניתן לשכור את "וילה אסתרינה". יש בה שתי דירות נפרדות, בקומה העליונה ובקומה התחתונה. הבית מצויד היטב. הנוף נפלא, ואפשר לנסוע לים בדרך המתפתלת במורד היער, מרחק נסיעה של כרבע שעה.

הבנות מזמינות אותי לטברנה Plimari על שפת הים. המקום המושלם. האוכל נפלא, שרימפס, קציצות קישואים אווריריות ויין לבן קר. המים צלולים ונקיים, החוף "עשוי" חלוקי אבנים, אבן אחת יותר מעניינת מהשנייה, אין חול. אני עוד אחזור למקום הפשע.

אחר כך אני נשארת עם עצמי. מלבדי אין איש במלון. בבוקר מגיעה מיס וורוורה,(varvara), ששמה כבר עושה לי מצב רוח טוב, מכינה לי ארוחת בוקר נפלאה, עשירה מדי, מנקה את חדרי, וזהו.

שאר היום (והלילה) אני לבד בחדרי, כותבת. בלילה השני אני קולטת פתאום שאני לבד, במתחם פתוח, אין לובי, אין שוער, אין שמירה, הגינה פתוחה, סתם בית בכפר יווני. מזל שאני לא פחדנית, אני ממלמלת לעצמי, מסתובבת לצד השני ונרדמת. הלבד קיצוני יותר ממה שביקשתי, אבל הוא בדיוק מה שאני צריכה.

בואו נודה על האמת, כמה לבד אפשר להיות בימינו בציביליזציה המערבית? נכדי צצים על מסך הטלפון וממיסים את ליבי, אני שולחת להם סרטונים המסבירים את קסמו של המקום ומדוע נעלמתי, חברותי דורשות בשלומי ומפרגנות בקנאה גלויה ובריאה על התמונות והסרטונים שאני שולחת, והכי הכי – מדי בוקר ולילה אני מדברת עם מתי G., הוא מופיע במלוא הדרו ואדמוניותו על מסך הסקייפ, עוקב אחר עבודתי, מצחיק ומעודד, ומעדכן אותי בקורות אותו. ואצל מתי G. תמיד קורותותו משהו.
מאד כיף לאהוב את כולם מרחוק, אף על פי שלילוש מאיימת כל הזמן שהם באים... ולדעת שחבילת האהבה הענקית הזאת מחכה לי בסבלנות בארץ.

 
אני מקפידה על תרגול יוגה, כדי שגופי לא יקבל צורה של כיסא, שלא לדבר על ישבני השטוח ממילא.

בצהרי אחד הימים אני מבקשת מיורגוס שיארגן לי מונית שתוריד אותי לפלימרי, ותחזיר אותי אחרי שעתיים. יורגוס מזמין מונית (יש שתיים בזגורה), מרצדס חדשה ונוצצת, ונהג לבוש בהתאם. דא עקא, הוא מודיע מראש שאת חצי קילומטר האחרון, דרך חתחתים ביער, איאלץ ללכת. אין בעיה, אני אומרת, הבאתי את הרגליים.
בדרך כלל אני לא משתפת אתכם במאכלים, אבל הפעם,,, ממש בסוף העולם

ושעה אחרי

בשולחן הסמוך יושב זוג צעיר, מלחש באנגלית, טבעות הנישואין נוצצות טריות על אצבעותיהם. הוא צעיר מאד, נמוך ורזה, שערו אדמוני, היא מבוגרת ממנו, גבוהה ורזה, שערה הבהיר ארוך. הם נראים כאילו יצאו מסרט של וודי אלן. על פניו של הצעיר שפוך חיוך טיפשי של גבר מאושר, שצרכיו המיניים מסופקים. הוא קם, יוצא אל החוף, מביט בים, וחוזר אליה בחיוך. היא מתחילה לדבר, גבה אלי, איני שומעת אותה, אבל החיוך נמחק מפניו. אל תעשי את זה אני רוצה לומר לה, טמבלית, יש לכם הרגע המושלם, במקום המושלם, תהני, אל תחפרי לו. אני לא אומרת כלום. הוא נושם עמוק ואומר לה: I think we are ahead of ourselves . היא ממשיכה. הוא מכסכס לפיסות קטנטנות כפיסי עץ שמונחים על השולחן. היא שואלת אותו משהו, הוא עונה anxiety, stress . המלצר מביא את החשבון, הוא משלם ושניהם הולכים זה לצד זה, אינם נוגעים אחד בשני.
אני שמחה שאני לא צעירה. 

במפרץ לא רחוק מצטיירת עיירת החוף המקסימה, חורפטו  להקת דולפינים מקפצת במים, שלוש אוניות מונחות על קו האופק שנראה כמו ציור ילדים, הים הוא קיר מאונך, שלושה שחפים מפגינים מטס מרהיב.
המשך יבוא..

פתאום נזכרתי שכבר כתבתי על האישה הזאת וכל משפחתה שיצאו למסע באי פארוס על גבי האופנוע כלרלעומר, הציצו בספרי - "הקרמפמפולים"

http://www.nomikan.com/?page_id=52

www.nomikan.com

אני יושבת בבית קפה של דרכים במסוף תחנת אוטובוסים בפרברי אתונה, ממתינה לאוטובוס שייקח אותי צפונה לעיר וולוס, ממנה אמשיך בכביש מתפתל בין הרים ויערות, גבוה מעל לחוף מפורץ עד שאגיע למחוז חפצי, הכפר זגורה, בחצי האי פיליון. כוס קרטון של קפוצ'ינו גדול מונחת על שולחן הפורמייקה הקטן, לצידה פתוח המחשב. אצבעותיי להוטות להקליד, אבל מוחי עדיין אינו מחובר אליהן. אני בוהה בנעלי עליסה בארץ הפלאות שלי. על אחת מהן מחייך מאוזן לאוזן החתול צ'שייר, על חרטומה של הנעל השנייה כתוב – "Don't follow my footsteps, I am lost too". כל מיני דברים יכולים לקרות כשיוצאים לדרך בנעליים שכאלו.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שש עשרה שעות אחרי שעזבתי את ביתי בבת ים, אני מגיעה  למלון הקטן שהתמונות באינטרנט הבטיחו שיהיה קסום. קורה שהמציאות עולה על הדמיון. יורגוס, הבעלים הצעיר, נותן לי את סיסמת האינטרנט - "אנמלה", שפירושה ביוונית – השלב בו הגולם הופך לפרפר יפהפה. הגעתי למקום הנכון.

ולכן

המשך יבוא...

נומיקן

www.nomikan.com